התעוררות בירושלים - דור חדש לוקח אחריות

*טקסט זה נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד(כן, כן זה הרבה יותר נוח לי) אך הוא מכוון לשני המינים באותה המידה.

הפגנת החרדים האחרונה שהתקיימה בירושלים עוררה בי השראה. העובדה שבזמן כה קצר קמים עשרות אלפי אנשים בהתארגנות ומוחים על החשוב להם, מדהימה בעיניי.

גם קונצרט הזעקה לעולם, הקורא לשחרורו של גלעד שליט עורר בי השראה. הליכה של עשרות אלפים ברחבי הארץ אחרי כאבה של משפחה וכאבה של מדינה.

וכשראיתי את ההתארגנויות הללו על מטרותיהם הטובות יותר או פחות, תהיתי מה מביא אנשים לקום, לשכוח את המריבות הקטנות ולהתאחד לטובת עניין כזה או אחר, עם כזאת עוצמה וכזה כוח? מה הם רואים שאני מפספס?

ואני חושב שהתשובה הטובה ביותר, היא העובדה שאנשים הולכים אחרי משהו גדול יותר, איזה ערך או מטרה גדולה מהם ומהעולם הקטן שלהם, בין אם זה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ובין עם זה כאבה של משפחה אחת בישראל.

ואם כבר בערך עסקינן, אז בימים האחרונים חשבתי על כך שהתעוררות היא בדיוק הדבר הגדול הזה, אותו ערך שעליו אני מדבר, אותה נקודה (צהובה כזאת עם קצת שחור מסביבה...) גדולה מהחיים שסחפה אחריה את כולנו. ולפיכך מצאתי שיש לנו בהתעוררות אחריות גדולה וכבדה שלא מתבטאת רק במבחן הבחירות הבא, אלא אחריות על התקוממותם בעתיד של סטודנטים וצעירים בירושלים וברחבי הארץ על כל דבר שיהיה מתוקף חשיבותו. ומתוקף האחריות הזאת אנחנו חייבים להוות דוגמא בנושאים שונים גם כן, יש לנו תפקיד, הוא חשוב והוא עקרוני.

אני חושב שאנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולשאול את השאלה: האם אנחנו באמת עומדים באחריות הגדולה שלקחנו על עצמנו?

התשובה לדעתי ברוב הנושאים היא כן- אנחנו מבינים, עושים, נוכחים ועובדים. אפשר לומר שמאז שהתעוררות נמצאת בתמונה ירושלים יותר חיה ובועטת. אך עם זאת יש שני נושאים שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו ולרוץ איתם קדימה.

1. מעורבות בנושאים לאומיים.

2. אחדות עם הציבור הדתי לאומי .

למה נושאים לאומיים? כי רק אנחנו יכולים, כי אנחנו בשלב הנכון בחיים, כי חשוב לנו, כי אנחנו העתיד של המדינה במקום שדורות העבר כשלו, כי רק הסטודנטים והצעירים בארץ יוכלו להעמיד קול הולם אל מול הכוח העצום של הציבור החרדי הקיצוני.

למה אחדות עם הציבור הדתי לאומי בארץ? בגלל שיש לנו מטרה משותפת- לחזק, לשפר ולקדם את העיר שלנו ואת המדינה. כי אנחנו ירושלמים, ומי מביננו שעוד לא הבין שבעיר הזאת חיים יחד - זה ייחודה, זה תוכנה וזו מהותה - מפספס את הרכבת.

אני מאמין שאם נלך בכיוון הזה ונבין את חשיבותו, ונבין את גודל השעה - נהיה דוגמא לאחרים. כי מה שהצעירים בציבור הירושלמי מחפשים כדי לגור פה ולחיות פה, זה לא רק מסיבה כזאת או אחרת או אירועי תרבות ואמנות, כאשר כל אלו מדהימים וטובים, כאשר כל אלו בתפקידם החשוב מהווים את "מכונת ההנשמה" של העיר שלנו.

אבל הציבור מחפש משמעות- מחפש משהו גדול ללכת אחריו, מחפש ערך. אני מאמין שכשהעיר תוכל להסתדר בלי "מכונת ההנשמה" שלנו ותחזור "לנשום" לבד, נצטרך לתת לה כיוון ולראות אותה כולנו...... בעוד שנתיים.

השבוע חזינו בעימות חריף של החרדים עם שלטון החוק. אני שם לרגע בצד את המחלוקת האם יש כאן גזענות או לא. מה שמעניין אותי כרגע זו התגובה המקיפה להחלטת בג"צ, שאיחדה את כל הפלגים החרדים והוציאה יותר ממאה אלף חרדים לרחובות.

כשהסתכלתי על השלטים, לא הבנתי מה בעצם הטענה שלהם. לא היה שם אפילו איזכור אחד לטענת הגזענות וגם לא לרחמנות על הורים לילדים שצריכים לשבת בכלא, או כל דבר דומה שיכולתי להבין.

מה שכן היה אלו שלטים בגנות שלטון החוק, והבהרה על כך שהחרדים לא יסכימו לשמוע לדבר שנוגד את דעת התורה. מה שהפריע לחרדים במיוחד, זו הפסיקה של בג"צ מול פסיקת הפוסקים החרדיים. שני הפסיקות התנגשו אחת בשנייה, זו הפעם הראשונה שהחרדים הרגישו שהמדינה יוצאת נגד התורה באופן מפורש.

ההנהגה החרדית הבהירה: "בג"ץ לא פגע בגוף, אלא בנפש", ח"כ גפני הכריז "לא נכבד פסקי דין שנוגדים דעת תורה".

ועכשיו, לאחר שהבנו את ההתנגדות החרדית, תרשו לי לעשות מעבר מהיר בדפי ההיסטוריה ל...פרשת השבוע שלנו.

בפרשה שלנו, פרשת חוקת, מתרחש תהליך תמוה מאוד, תהליך שנוגד כל היגיון.

בני ישראל מתלוננים לאחר מות מרים שאין להם מים לשתות, כזכור, עד היום ליוותה אותם באר מרים, באר של מים שהתקיימה בזכותה של מרים אחות משה. כעת, משהלכה מרים הלכה גם הבאר. בני ישראל פונים למשה בריטואל הקבוע: "למה הוצאת אותנו ממצרים? עכשיו נמות כולנו במדבר", משה, בריטואל הקבוע, פונה להשם, השם מבקש ממנו לדבר עם הסלע, הסלע יוציא מים ובא שלום על ישראל.

אולם משה איננו מנסה אפילו לדבר עם הסלע, אלא מיד מכה בו, פעמיים. ומיד אחר כך מופיע העונש, חד וחלק, משה לא יזכה להיכנס לארץ ישראל.

אבל איפה הפרופורציה? נכון, משה לא עשה בדיוק את מה שהשם ביקש ממנו, אולם העונש הוא כבד מאוד. משה רבינו, שליווה את עם ישראל עשרות שנים, עבר איתם עשרות משברים והיה ללא ספק המנהיג הרוחני הגדול ביותר של עם ישראל, לא יזכה להכניס אותם לארץ ישראל?

בשביל זה, צריך להבין את השוני בהנהגה הנדרשת כשאנחנו נמצאים בארץ ישראל לבין ההנהגה במדבר. כשאנחנו נמצאים בגלות, במדבר, נדרשת מאיתנו הנהגה רוחנית, הנהגה תורנית, איננו צריכים להתעסק בצבא או בכלכלה. הכי חשוב זה לשמור על הרוח. רוח ישראל שנמצאת בסכנה כשהיא בגלות.

אבל, מהרגע שאנחנו נכנסים לארץ ישראל, אנחנו חייבים הנהגה אחרת, הנהגה שיודעת להתמודד עם עניינים גשמיים וארציים, ולא רק עם דעת התורה.

משה רבינו נכשל בכך, הוא המנהיג הרוחני הגדול ביותר שהיה לנו, אולם כשזה מגיע לעניינים גשמיים הוא מאבד את האמונה התמימה ולא מקשיב לקול השם. "יען לא האמנתם בי" (במדבר, פרק כ, פסוק יב). מי שחושב שרק באמצעים רוחניים נגיע לארץ ישראל טועה טעות מרה, אנחנו חייבים להתעסק בעניינים הגשמיים, להקים בתי משפט, מערכת חוקים ולציית לשלטון החוק על מנת להישאר עם חזק בארץ ישראל.

ובזה החרדים לא מאמינים, את זה החרדים לא מוכנים לשמוע. מבחינתם הארץ הקטנה שלנו לא משרתת את האינטרסים של השם, הם בטוחים שרק באמצעים רוחניים הם יצליחו להגיע למצב שעם ישראל יושב בארצו. אבל זה רק עניין של זמן, עד שכולם יבינו שעם ישראל בארץ ישראל זה רוחניות וגשמיות שלובות יחדיו, גם חינוך טוב וגם ציות לשלטון החוק, גם לימוד תורה וגם פרנסה ועבודה יצרנית.

ולפני סיום אני רוצה לשבח את האוכלוסייה החרדית, שהוכיחה לנו השבוע שהיא יכולה להוציא מאות אלפי אנשים לרחוב, בלי לגרור אחרי זה, לא אנשים פצועים ולא רמזורים שרופים. בזה הוכחתם, לי לפחות, שההפגנות האלימות, הם באמת עניין של קומץ מתוכם ואני מאחל לכולנו שנגיע לימים של שלום ואחדות של כל קצוות העם.

שבת שלום.

יש דברים שתמיד ישארו בפנטזיה, כמו שבחורה הולנדית פעם אמרה לי: "את מירושלים? לא יכול להיות! אני יודעת שזו עיר ככל הערים, ושיש בה אוטובוסים, בתי ספר ופארקים, אבל בשבילי ירושלים היא טבור העולם, משהו כל כך מיוחד שהוא לא ארצי." כל מי שקורא שורות אלו בוודאי יודע שירושלים ארצית להכאיב, אבל אני חושבת שלכולנו יש את הפנטזיה הזו איפשהו, שם בחלק האחורי של הראש ירושלים היא ירושלים של מעלה – הבירה של העם שלנו, הבירה של המדינה שלנו, המקום הכי מרכזי בעולם, מקום שבו דברים טובים קורים, מקום שבו אנשים טובים גרים.

ובינתיים אנחנו פה, חיים בירושלים של מטה, וזה קשה. העיר האהובה שלנו משוסעת ומפורדת, אוכלוסיות נלחמות זו בזו, וכל אחת מושכת לכיוון שלה בלי להתבלבל. אף אחד לא מקבל את מבוקשו, אף אחד לא באמת מאושר פה. איזה אבסורד, אני חיה במקום הכי מדהים בעולם, והמקום מקשה עליי לחיות בו. מה מפריע לי? מה קשה? העובדה שאני לא יכולה לקנות פה דירה, אפילו שעבדתי קשה במשך כמה שנים וחסכתי סכום כסף נכבד. העובדה שהרבה מהחברים שלי עוזבים את העיר כי הם לא מצליחים למצוא עבודה אחרי הלימודים. העובדה שהתחבורה הציבורית לא יעילה ברמות שלא מתקבלות על הדעת. העובדה שאופציות הבילוי מוגבלות כל-כך. העובדה שאולי עוד שנים לא רבות, לילדים שלי לא תהיה תנועת נוער ללכת אליה בעיר.

אז אני יכולה לשבת ולרחם על עצמי, או להצטרף לחבריי ולאהוב את ירושלים מבחוץ. אבל אני לא רוצה. אני לא מוותרת על המקום הזה בקלות, כי זה המקום שאני מרגישה בו הכי בבית בעולם. ואני מאמינה שבעולם שלנו אנשים טובים שעושים דברים טובים יוצרים מציאות טובה. זו המציאות שאני רוצה להיות חלק ממנה. אני לא מוותרת על המציאות הזו בלי מאבק, בלי להיות אקטיבית ולנסות.

התגלגלתי להתעוררות במקרה. לא שמעתי עליהם כמעט בכלל, לא הייתי פה בזמן הבחירות. ציפיתי למצוא כמה חבר'ה שהמשיכו את תנועת הנוער עוד קצת, שעושים דברים טובים פה ושם עבור העיר. כמה שטעיתי...

בחיים לא ראיתי קבוצה כזו של אנשים שפשוט לא רואים בעיניים. הם עושים הכל, באמת הכל, כדי שלי ולך ולאנשים כמונו בירושלים יהיה טוב, פשוט חיים טובים בעיר. לאנשים האלה כל-כך איכפת מהעיר, שהם נותנים את הנשמה עבורה בצוותי חשיבה פנימיים, צוותי עבודה, פגישות עם גורמים בעירייה, פעילויות, הפגנות, עצומות... אקטיביות שמוּנעת מאכפתיות אמיתית, לא אינטרס פוליטי-אישי, לא תחביב, זה הדבר האמיתי.

כשנכנסתי לישיבת הפעילים הראשונה שלי – נדהמתי. ציפיתי לראות מאה אנשים או יותר. היו 26. איך כל כך מעט אנשים עושים כל כך הרבה? מה שעוד הדהים אותי הוא שהכל ברוח טובה. אין היררכיה בין-אישית, אין התנשאות, הכל בגובה העיניים ומאוד כנה. דבר כזה שבא מהלב, איך אפשר שלא יכנס אל הלב?

מצאתי קהילה, מצאתי אנשים שאיכפת להם כמוני, והם אקטיביים, הם משפיעים ומשנים את המציאות בעיר. צעד אחר צעד, זה קורה. התעוררות מתפתחת תוך כדי תנועה, ויש עוד המון לעשות, אפשר להשפיע על דברים שלא חשבתי שאנשים בגילי יכולים להשפיע עליהם. איזו תמימות, אם אנחנו לא נעשה ונשפיע, מי כן?

עוד לא הרבה זמן, נסתכל על השינוי שהבאנו לעיר. עבודה קשה ואמונה בצדקת הדרך תביא אותנו לשם. "יגעת ומצאת – תאמין". אני מאמינה כבר עכשיו.

בסרט "משחקי מלחמה" המחשב מבין שיש משחקים שבהם המהלך המנצח הוא לא לשחק בכלל (זה קורה שנייה לפני שהוא פוצח במלחמת עולם גרעינית). כן - בשנת 1983 אני כבר הייתי בגיל המתאים לסרט הזה...

מה אתם חושבים על המשחק "דירות יוקרה לתושבי חוץ ברחביה"? בצוות הדיור הגענו למסקנה שגם ברחביה (להבדיל, להבדיל) המהלך המנצח הוא לא לשחק, ולהשאיר את רחביה בדיוק כמו שהיא. אבל הבעייה היא שזה לא ממש תלוי בנו, והמשחק כבר התחיל, אז אנחנו במשחק. וגם אתם.

זה כבר כמה שנים שעובדים על תכנית מיתאר לרחביה. המשמעות היא שבכל נקודה בשכונה יהיו כללים חדשים וגדלים חדשים לבנייה. אז זה טוב או רע? כמו כל דבר - זה מסובך, אבל לצעירים ולסטודנטים - זה די ברור שזה לא ממש טוב. למה? כי זה מתמרץ בעלי בתים לבנות ולהפוך את הבתים שלהם לדירות פאר, שממש לא מתאימות למחירים שסטודנט ממוצע יכול לעמוד בהם. מצד שני יש לתכנית הרבה יתרונות - למשל שהיא מסדירה נושאים כמו חנייה ותחבורה - ממש חשובים למי שנוסע ברכב, אבל לא קריטיים למי שמשתמש באוטובוס.

לא מזמן הופקדה התכנית להתנגדויות הציבור. שלב ההתנגדויות הוא חלון ההזדמנויות היחיד שלנו להשפיע. ניצלנו אותו (ולא רק אנחנו):

רוב ההתנגדויות שהוגשו היו נגד מדיניות השימור של התכנית, ועל כך שהיא מתירה את המשך ההרס של השכונה. אנחנו הלכנו לכיוון אחר. לא פסלנו את התכנית בכללותה, ולא הצענו דברים ממש קיצוניים שברור שלא יתקבלו (טוב, אולי אחד הסעיפים די קיצוני - אבל הכי חשוב). אז מה ביקשנו:

שמירה על מגוון הגדלים (תמהיל) של הדירות בשכונה:

"ההוראה אותה אנו מבקשים לכלול בתקנון התכנית קובעת כי 20% מהדירות החדשות, בבנייה לפי תכנית זו יהיו בשטח של 80 מ"ר או פחות"

שמירה על צפיפות. צפיפות היא הגורם הכי חשוב בהכנסת חיים לרחוב. מספיק ללכת ברגל ברחוב בפרבר וילות כדי לראות מה זה שממה. אנחנו ביקשנו:

"אנו מבקשים להוסיף הוראה לתכנית, ברוח תמ"א 35, לפיה צפיפות הבנייה בבנייה חדשה במסגרת תכנית זו לא תיפול מ- 12 יח"ד לדונם נטו"

שמירה על מלאי של דירות להשכרה:

"אנו מבקשים לקבוע הוראה לפיה בניין שנוספו לו 4 יחידות דיור ומעלה לאחר אישורה של תכנית זו, תשמשנה רבע (באזור מגורים חדש ב') או חצי (באזור מגורים חדש ג') ממספר יחידות הדיור שנוספו - להשכרה בלבד"

חיי רחוב - רצינו עוד קצת ממה שקורה ברחוב עזה:

"אנו מבקשים לקבוע ייעודים מסחריים בקומות הקרקע באזורים נוספים בשכונה, ובראשם רחוב רמב"ן"

חשבנו שגם רחביה יכולה לשאת חלק מהמשימה העירונית של ציפוף לגובה, והצענו כמה מקומות ספציפיים, כמו רחוב הרצוג ליד הפילבוקס (לא המכולת) - לבנייה עד 10 קומות:

"אנו מבקשים לאפשר בנייה עד 10 קומות במספר מגרשים שרגישותם פחותה: [...] אנו מבקשים לקבוע כי בבניינים שייבנו במגרשים אלו תהיינה לפחות חצי מיחידות הדיור בגודל של 85 מ"ר או פחות וכי דירות אלו תהיינה מיועדות בעיקרן להשכרה."

ואחרון חביב - מי שעובר כל יום ליד אתר בנייה או שניים ברחביה, יודע שהגדר גונבת שטח מהמדרכה, בחורף זה בוץ, והמשאיות חוסמות את המעבר - בקיצור לא מספיק שעוד בית ברחביה יוצא ממאגר השכירות לצעירים ולסטודנטים, אלא שבנוסף חוסמים לנו את השימוש במרחב הציבורי. אנחנו ביקשנו שישתדלו קצת יותר:

"אנו מבקשים לקבוע כי [...] כל עבודות הבנייה המבוקשות יתבצעו בגבולות המגרש, וכי לא יוקמו מתקנים במרחב הציבורי בזמן הבנייה (כגון גדרות)"

כשהדיון בהתנגדויות יתקיים, נגיע להציג את הדברים, ונפעל כדי שרחביה תמשיך להיות מקום טוב לצעירים.

בקיצור - סיימנו לכתוב את זה, וכאן אתם נכנסתם לתמונה - 242 ממכם חתמתם על ההתנגדות. תודה. ותודה גדולה גם לכל מי שארגן את ההחתמות. אני הרגשתי שיש גיבוי למה שביקשנו, ושנייה לפני המהלך הקריטי במשחק - זו הרגשה מצויינת.

היום קראתי תגובה לכתבה ב-YNET שבה נאמר: ,החילונים גם ככה שכחו את המשמעות של ירושלים עבור העם היהודי. הם מוכנים למסור אותה, הם מוכנים להצעיד הומואים ברחובותיה והם מעוניינים לפתוח עסקים ביום שבת ולאכול טרפה. שיגורו להם בתל אביב שם כל הפריצות והזימה מותרים". הזדעזעתי בתור בחורה חילונית מבית יהודי. מדובר בהצהרות פופוליסטיות זולות, אשר גורמות להסתה ופילוג בעם.

אני, יסמין גולדשמידט, גאה בעובדה שאני חילונית. אני זוכרת את המשמעות של ירושלים עבור העם היהודי. זוכרת, שדוד המלך היה מעוניין באחדות העם היהודי ולא פילוג הרסני שמביא לאנטגוניזם של חילונים כלפי דתיים ולהפך. זוכרת, שדוד המלך החליט לעזוב את חברון בשנת 1,000 לפני הספירה, ולהקים את עיר דוד דווקא בירושלים ודווקא בשביל איחוד- כדי שממלכת יהודה יהיו בין שווים ושכל השבטים ירגישו כאחים. טוקבקיסט יקר באינטרנט- אולי כדאי שאתה תיזכר במשמעות ירושלים- יראה-שלם. אל לך להכפיש את ה"חילונים", גם לא את ה"שמאלנים" ולא ה"ימנים" או ה"ערבים". אולי אני נאיבית, אך חונכתי להאמין שאדם ראוי לדעתו גם אם היא שונה מדעת אחר. תופעת הטוקבקים בעלי תוכן על גבול המסית או מסית ממש, נעשית לנפוצה מיום ליום- אל לנו לשכוח שחופש הביטוי בא עם אחריות אישית שלנו כטוקבקיסטים לגנות הסתה.

"אברהם קרא אותו 'יראה' שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה', שם קרא אותו 'שלם' שנאמר 'ומלכי צדק מלך שלם', אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו 'יראה' כשם שקרא אותו אברהם - שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו 'שלם' - אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם - 'יראה' 'שלם' - ירושלים".

בפתחו של חג המוקדש לעירנו, יום ירושלים, בואו נעמוד על שמה של העיר כנר לרגלינו ובואו נוכיח שאנו חלק מעיר שחוברה לה יחדיו!

בחג מתן תורה, אני מרגיש באוויר את בסיס הזהות שלנו, בסיס של מחלוקת, ויכוח ופולמוס.

כשאני חושב מה מאחד את רוב עם ישראל, זה הדיון, הלמידה ממנו וההתפתחות דרכו.

בהרצאה שפתחה את התיקון שלי, על "תורה לא שמיימית", מסביר המרצה חובש הכיפה, ד"ר משה מאיר, איך עת התורה, עת שבה ישנה יישות עליונה, מכווינה ומחליטה שאף מדברת - הלכה למעשה - עם הנביאים, כבר איננה איתנו. ממזמן. המרצה רומז איך היופי של העכשיו, הינו הריבוי, הינו היעדר הצו העליון והשטחת ההיררכיה של המוסר והציווי, אל פולמוס העם וההתפתחות דרכו.

בהרצאה שסגרה את התיקון שלי, רב שהינו גם פרופסור, אשר פינקל, מדבר על ערכי היהדות והשתקפותם בלוחות הברית. בראש ובראשונה הוא מאזכר את ערך החירות. הערך הנושק, בחירה חופשית, הולך איתו יד ביד. הבחירה בעם ישראל, הבחירה ביהדות, הינה בידי האדם. אינה נגזרת ואינה חובה.

הערכים הבאים, יוצאים מארבע מערכות של יחסי גומלין, המשתקפות בעשרת הדיברות, מהסוף להתחלה:

יחסים בין האדם לבין עצמו, יחסים בין אדם לחברו, יחסים בין אדם לטבע, ויחסים בין אדם לאלוהים.

לגבי כל אחת ממערכות היחסים ישנה מערכת ערכים שלמה, עליה מתפלמסים לרוב. מערכת היחסים בין האדם לאלוהים, הינה אחת המערכות הכי מורכבות, כפי שמשתמע מההרצאה הראשונה, בה האלוהים, הינו בכלל ריבוי של דעות העם בצורה מסוימת.

אגב, להרצאה זו קדמה, הרצאה של סא"ל במיל' שהינו גם רב, שמואל דרליך, אשר דיבר כיצד הדבר החשוב ביותר לאלוהים, הינו אחדות העם, כנראה במעמד הר סיני, "ויחן ישראל": כאיש אחד, בלב אחד.

כהקדמה לכל התיקון, כתב סבר פלוצקר על סיור בן 10 שעות שלו בבני ברק. החברה החרדית בבני ברק מנהלת תקציב עירייה מאוזן, אינה שבעת רצון מפני העיר, ומאמינה בתורה ועבודה, ואפילו גיוס. לא לכולם, "לאלה שאינם מתאימים ללמידה", אבל שינוי המגמה ניכר בכתבה. שיעור המועסקות במגזר החרדי דומה לשיעור בשאר האוכלוסיה, בקרב הגברים יש עוד פער, אבל התבטאויות מובילי הדעה בבני ברק מראים, כי הם מבינים את הבעיה, לא פחות מאיתנו, ויש שיגידו אפילו יותר: "אל תטיפו לנו מוסר, אנחנו מטיפים לעצמנו מספיק מבוקר ועד ליל", ומכירים גם את יתרונותיהם כחברה: "זקן בתל אביב, זרוק לבדו. זקן בבני ברק, מוקף אוהבים".

בשבוע האחרון, אני קורא ספר שהביא לי תומר דרור, "על הנורמליות" של א.ב. יהושע. שם הספר, לקוח מהמאמר אותו קראתי בליל השבועות בין ההרצאות. מאמר הדן במושגים של יהודי, ציוני וישראלי, המאמר מסיים בקריאה אופטימית, קריאה לנורמליות.

היהודי, הינו כל המזהה את עצמו כיהודי.

מסתבר, שכך היה מוגדר יהודי לצורך חוק השבות עד 58.

גם אם "חופרים" בהלכה היהדות אינה ברורה אך ברור כי היהדות פתוחה למצטרפים, ופתוחה לעוזבים. עם ישראל דבק בגיבושו כעם, וכך יכל לאפשר כניסה ויציאה. גם במגילת רות, סבתו של דוד מראה לנו את קלות הגיור בתקופה ההיא: " כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

הציונות, הינה האמונה בעיקרון כי מדינת ישראל הינה מדינת העם היהודי כולו.

הציונות, איננה בהכרח מחוברת לפטריוטיות, או אף לחלוציות, גם לא לארץ ישראל השלמה או לארץ ישראל בכלל, לשמאל או לימין ואפילו לא לשאלה אם מדינת ישראל הייתה צריכה לקום היום או מחר. כל אלה, הם פלפולים אשר הינם תת-עקרונות לציונות.

הישראלי, זו ההגדרה הכי יפה.

הישראלי הינה הטוטאליות של הזהות שלנו. השם מדינת ישראל לא הומצא כלאחר יד, אנחנו עם ישראל, ולהיות ישראלי הינו התגשמות הזהות שלנו, המילה המקורית והאותנטית לזיהוי היהודי המתארת קיום שלם של הוויה יהודית. הבחירה בעם, כל הפולמוס והתיאוריה, הבחירה החופשית והחירות, מערכות הגומלין בין האדם לעצמו, לאחר, לטבע ולאלוהים, הלשון, התרבות,

כל הזהות שלנו, מתנקזת לכדי הישראליות. בישראליות נמדדת הדת והדתיות, כאחד, ורק אחד, מהמרכיבים שלנו בזהות.

הנורמליות,

הינה העתיד שלנו. עתיד בו הנורמה תעלה על החריגה. המיעוטים הלא יהודיים שיבחרו להישאר במדינת ישראל של העם היהודי, ייטמעו בישראליות הנורמלית, או יחיו בכפל זהות. הסא"ל, הרב והפרופסור, יכולים לשבת באותו אדם, החילוניים לא יחשבו שהעדה החרדית הינה החברה החרדית, החרדים לא יחשבו שהבוהמה התל אביבית השטחית הינה החברה החילונית, הדתיים הלאומיים יהוו את הצינור המקשר המשמעותי בתוך העם.

ביום ההוא, היו עם אחד, בלב אחד.

ירושלים שלי

עיר קדש וחל

שופר הגואל, וכנסת ישראל.

ירושלים שלי

מקדש ותפילה.

געגועי דורות, ומאויי תהלה.

ירושלים שלי

שער בת רבים,

לדתות שונות, וליהודים רבים.

ירושלים שלי

גשר לפזורה.

חברה לה יחדיו, לא עוד נצורה.

ירושלים שלי

בירה עיר אחת.

רק בה ישראל, ריבון לא יחת!

ירושלים שלי

התגשמות חלום

יונה שלוחה לבשר שלום.

בשיח על ירושלים שומעים הרבה על הניגוד שבין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, אך בשבועות האחרונים הניגוד הפך בולט עוד יותר – ירושלים של מעלה, ארץ הקודש, התרסקה לה על קרשי השחיטות של ההולילנד הארצית.

דווקא בשבועת הללו אלו שבין יום השואה ויום ירושלים, כאשר האוויר והלבבות מלאים בסיפורי גבורה על אצילות נפש, הקרבה עצמית ועשייה למען האחר ולמען בניין הארץ, דווקא עכשיו צורם במיוחד לשמוע על אלו שעושים למען עצמם בלבד, שדורסים את הארץ למען בניין הונם וקוברים את ארץ הקודש תחת הולילנד.

אבל הימים האלו, מעוררים עוד משהו, משהו שקיים גם הוא בירושלים של מטה, משהו ששייך לירושלים של מעלה האישית שלי. ירושלים של מעלה שאיננה קשורה בכותל, או בכנסיית הקבר, או במסגד אל-אקצה. היא איננה קשורה בעשרות הנזירים או הישיבות בעיר. ירושלים של מעלה שלי איננה קשורה כלל באלוהים או בדרכים המגוונות של אנשי העיר להגיע אליו. זוהי ירושלים של אנשים.

ירושלים של מעלה שלי קשורה באור הורוד המיוחד שרק אבן ירושלמית מקבלת בשקיעה, היא ללכת בטיילת ארמון הנציב, במשכנות שאננים מול החומות או בטלביה והמושבה הגרמנית. היא קשורה בטקסים של שבטי הצופים שהדור של ההורים שלנו עדיין הולך אליהם למרות שכבר מזמן אין לו ילדים בצופים, היא קשורה בגינה הקהילתית מעל רחוב הפלמ"ח ובהתארגנות של המנהלים הקהילתיים דרכם אנשי השכונות שואפים לשפר את חייהם. ירושלים של מעלה שלי קשורה בעשרות האנשים הבוחרים לא רק לגור בעיר או ללמוד בה אלא גם לוקחים את הזמן להתנדב ולנסות להשפיע על אלו אשר פחות ברי מזל מהם. היא השמחה שבגן החיות או ביריד האומנים בבצלאל אך היא גם הכעס על דירות הרפאים, והאחווה שבכאב (ובבדיחות שחורות) על הפיגועים שהיו והתקווה שהם לא יחזרו.

ירושלים של מעלה שלי היא מסיבות מחאה והתנגדות לתכנית מתאר המאיימת על רחביה, ובנק הזמן של קריית יובל, היא כל ההתארגנויות של תושבי העיר הפשוטים שלאט לאט תופסים בעלות על עירם. ירושלים של מעלה שלי קשורה באהבה של הירושלמים לעיר שלהם, גם אם לא תמיד קל פה וכבר שנים אי אפשר לזוז פה בגלל הרכבת הקלה.

ירושלים של מעלה שלי, ארץ הקודש של אנשים שאכפת להם אחד מהשני ומהמקום בו הם גרים וחשוב מזה, יש להם האנרגיה לעשות למענו ולמען אחרים. ירושלים של מעלה שלי היא זו שתמנע את ירושלים של מטה, את הולילנד של אלו שעושים רק למען עצמם.

לא הייתי הולך לבית ספר,

לא הייתי הולך לעבוד,

לא הייתי נשאר בבית,

לא הייתי מדבר עם אנשים שמחמיצים פנים,

בטח שלא הייתי רב על חנייה.

אם היו לי רק עוד שבועיים,

הייתי רץ, ממקום למקום,

כדי לראות, אך בעיקר כדי לעשות.

הייתי ישן רק כשגופי קורס מעייפות,

ובכל בוקר הייתי קופץ מהמיטה עם רצון להספיק את כל מה שחלמתי שאעשה,

אם הייתי מת עוד מעט,

לא היו לי המון חלומות,

אלא כמה בודדים שהם הכי קרובים למציאות,

כאלו שיתגשמו.

הייתי נפגש עם בחורה שגורמת לי לצחוק מאושר,

במקום הכי משמעותי לחיי,

אם הייתי מת עוד שבועיים בטוח שלא הייתי לוקח אותה למסעדה משעממת.

הייתי קובע עם חבריי הטובים על הר עם נוף מרשים,

ומספר להם על כל אשר הייתי רוצה לעשות, אם לא הייתי מת עוד שבועיים,

מספר להם על עולם שהייתי רוצה לבנות.

אני לא בטוח שהייתי מדבר איתם על משחק כדורגל שכבר היה.

אם, אני,

הייתי מת עוד, בסך, הכל, שבועיים.

הייתי צועק, צועק חזק כדי להעיר את עצמי,

ואם מישהו יתעורר יחד איתי זה בסדר,

כי גם הוא ימות בקרוב.

עוד אבוא בשערייך, ירושלים יקירתי

עוד אטעם את מחשקיך, צלחת כנאפה וטורקי.

הרי אפרים, יהודה ובנימין, לך ציון ישאו פנים

ולילות בהרודיון, קסיופאה, אוריאון.

הכיכר, נחלת שבעה, לי שמשו כמשפחה

והליפתא, עין לבן, זהו בשבילי הים.

לשוטט בסמטאות, הבוכרים נחלאות.

וברחובות העתיקה, את נראית כמו בוכה.

עצי זית ותאנה, פרי גנך, קריה נאמנה

ונשיא, פחה, נציב וסולטן, בך עירי קבעו משכן.

איך התום היהודי עם החום הערבי,

נטמעו ברחובותיך וממך אל תוך ליבי.

וביקרתי בפריז והייתי גם בפראג

אך כמוך ירושלים, אין דומה לאף אחד.

בי נשבעתי ירושלם, רק אותך אני רוצה

אולי במקום לבוא אליך, נפגש באמצע, לקפה?

בקרו בבלוג של גזר: http://bit.ly/bIhVn4